הפוסט הזה מוקדש לשני מוסיקאים, שבזכותם הצלחתי לצאת מהתקיעות – ממצב  די דפוק. אז תודה לכם (ואתם יודעים מי אתם.)

**

מכירים את התקופות האלה ,שפתאום יש לכם יותר מידי דברים על הראש? שאתם לא יודעים מאיפה להתחיל? והכל מתוח ולחוץ ואתם פשוט לא מצליחים לעשות שום דבר?

הזמנים האלה, שפתאום הכל נראה גדול עליכם ואתם מרגישים שפשוט אין סיכוי שתצליחו לעמוד במשימה?

ברור שאתם מכירים. לרובנו יש תקופות ומצבים כאלה. לפעמים זה קשור לעומס בעבודה, ולפעמים זה קשור לעומס רגשי, שמגיע מהבית או ממערכות יחסים.

המשותף לכולם – יש במצבים כאלה קושי גדול לתפקד, כי מרגישים מוצפים. כל פעולה מרגישה כאילו היא קשה כמו חציית ים סוף. והתוצאה – פשוט לא עושים כלום.

הפוסט הזה יעסוק במצבים הכל כך שכיחים הללו אצל רובנו, למה הם קורים, והכי חשוב – 3 צעדים פרקטיים כדי לצאת ממצבים כאלה.

מתחילים

בחודשיים האחרונים אני עובד במקביל על שני פסטיבלים שיקרו בחודש נובמבר. האחד זה החשיפה הבינלאומית לג'אז ולמוסיקת עולם, ועל השני עדיין אסור לי לדבר.

שני הפרוייקטים הגדולים האלה, בצירוף המתחים והלחצים שהתלוו לחזרה שלנו לישראל, גרמו לי להרגיש מוצף, שלקחתי על עצמי משימה גדולה מידי. וההצפה והעומס הזה גרמו לי להיתקע. להפסיק לתפקד.

ומי הוציא אותי מהתקיעות הזו? כבר כתבתי בתחילת הפוסט: שני מוסיקאים שפנו אלי וביקשו ממני (ממני! מבינים את האירוניה?) עצה מה עושים כשהחיים והעבודה מציפים עד כדי כך שפשוט לא יודעים מה לעשות קודם – ולכן לא עושים כלום.

הפנייה הזו ניערה אותי. כי הסנדלר אמנם הולך לפעמים יחף, אבל לאחרים הוא חייב לתקן את הנעליים.  כשאני עובד עם מישהו אני מחויב  בצורה טוטאלית.

אני חושב, שהמוסיקאים האלה הגיעו אלי בתקווה שאתן להם תוכנית עבודה, או אספר להם על שיטת ניהול זמן יעילה, או אולי שאכיר להם איזו תוכנת ניהול זמן טובה שתעשה את העבודה

אבל אני אמרתי להם דבר אחד פשוט

"תתרכזו בלעשות את הצעד הנכון הבא שלכם"

זה הכל.

כי הלב של בעיית התקיעות אינו במחסור בזמן לעומת עומס העבודה והפרוייקטים. זה כמובן נכון וקיים, אבל זה לא העניין.

לב העניין הוא עצם התקיעות. העצירה המוחלטת של המערכות שלנו. ברגע שאנחנו מאבדים מומנטום, אנחנו מתחילים לשקוע באי עשייה, בחשיבת-יתר ובמחשבות שליליות. ומשם קשה להיחלץ.

לכן, הדבר הכי חשוב והכי מיידי שצריך לעשות במצב הזה הוא ליצור חזרה את המומנטום.

ברגע שתתחילו להתקדם מהמקום התקוע, יחזור לכם הביטחון העצמי, זה יעזור לכם להיכנס לקצב פעולה, ומשם ועד חזרה לעבודה יעילה ומקדמת – הדרך אינה ארוכה.

אז בשבילי וגם בשביל כל אלה מכם שמרגישים תקועים עכשיו בגלל עומס עבודה, או בגלל שהמטלה שמונחת לפניהם נראית גדולה עליכם בכמה מידות, או בגלל הצפת רגשות, או בגלל חשיבת יתר, הכנתי לכם מרשם מדויק:

3 צעדים פרקטיים שיעזרו לכם לצאת מהתקיעות ולחזור לעבוד

 

1.  תשכחו מהמטרה הסופית

מי שעובד איתי יודע, שאני חסיד גדול בקביעת מטרות. מטרות הן המצפן העסקי שלכן. לאורן צריך לבחון כל הצעה שתקבלו וכל פרוייקט שתשקלו – הם מקדמים אתכם לכיוון המטרות שלכם.

אבל מצב של היתקעות מחייב פעולת חירום שונה.

הנטייה במצבים האלה היא להתכנס פנימה ולהריץ כל מיני תסריטים של "מה יקרה אם". ואם זה לא מספיק, הרי אנשים שנמצאים במצב הזה עוסקים הרבה בתרחישים הכי גרועים.

וכל אלה מובילים להיתקעות גדולה יותר ויותר.

ואני יודע, כי אני מומחה בלהריץ תסריטי האימה מהסוג הזה.

אבל האמת היא שכשפועלים ממש, ברוב המוחלט של המקרים ה-Worst Case Scenario לא מתממש. מה שאומר שכל הזמן שהרצנו תרחישי אימה כאלה ואחרים – הוא זמן מבוזבז והאנרגיות – גם בוזבזו לשוא.

לכן, מחשבות על המטרות הסופיות והדרכים להגיע אליהם – הן מזיקות בשלב של היתקעות. כי זה יתקע אתכם עוד יותר. אתם צריכים להתמקד בצעדים הקרובים שלכם.

 

2.  תכננו רק את הפעולה הנכונה הבאה

ככל שתעשו פעולות אקטיביות, החששות שלכם יקטנו, או לפחות יפסיקו לשתק, והביטחון העצמי שלכם יגבר.

במצבים האלה הנטייה הטבעית היא להתכנס, לעשות תכנונים, לשקול אופציות ולהריץ כל מיני תסריטים. יש רצון לא לצאת החוצה ולפעול, לפני שנדמה שאנחנו שולטים בכל, יודעים בדיוק את המסלול שאנו צועדים בו ומוכנים לכל תרחיש.

אבל האמת היא שהתכנון-יתר הזה (ואני ממש לא נגד תכנון) הוא פשוט דחיינות בתחפושת.

לכן התמקדו וחישבו רק מה צריך להיות הצעד הנכון הבא שלכם. עיזבו את התכנונים הגדולים והאסטרטגיות לזמן אחר, בו כבר תקבלו חזרה את המומנטום שלכם.

 

3.  תעשו משהו ממש עכשיו

אל תחכו למחר ולא לאחר כך. תעשו משהו ממש ממש עכשיו. (אבל קודם כל תגמרו לקרוא את הפוסט הזה, בסדר?)

וזה לא חייבת להיות פעולה מורכבת ו"חשובה". תתחילו אפילו ממשהו קטן כמו להרים טלפון או לשלוח מייל למועדונים או לשלוח ניוזלטר לרשימת הדיוו שלכם.

העיקר שזה יהיה ממש עכשיו.

התגובה האינסטינקטיבית של התקועים היא לרוב: "ומה אם אנחנו נעשה טעות? לא עדיף קודם לתכנן?"

אז לא. עד כמה שידוע לי, אין מנתחי מוח רבים בין קוראי הפוסטים שלי. ומנתחי מוח הם בערך היחידים שאסור להם לטעות בכלל.

לכל האחרים – וזה כולל לכם – מותר לטעות.

 

בהצלחה!