פוסט אורח | כמה מחשבות בנוגע לגי דרייפוס ואסתר רדא

הסקסופוניסט והמלחין יונתן גרינשטיין בפוסט תגובה לראיון של גי דרייפוס, המנהל של אסתר רדא:

+++

הראיון של ברק עם גי דרייפוס, הוא אחד הפוסטים היותר חשובים בבלוג בעיני – דוקא בגלל שיש לי תחושה שהוא יעצבן הרבה מאד אמנים.

למה יעצבן? קודם כל כי ברק מצטרף בדיוק ברגע שנראה כי הושגה הצלחה גדולה ופתאומית, כאילו לפתע לאסתר יש מנהל מעולה וטור חובק עולם בלי לעשות כלום בשביל זה. שום הצלחה כזו היא לא פתאומית ונגיע לזה, אבל זה מרגיש מבחוץ כמו פתאום ואנשים אוהבים לכעוס על זה. זה יעצבן אנשים כי גי מדבר לעניין, ללא יומרה וללא הבטחות. הבנה של העולם העסקי של המוסיקה והכוחות הדרושים לשרוד בו נוטים מאד לעצבן אמנים שרוצים רק לחלום, שלא לדבר על אלה שרוצים רק "לעשות את האמנות" שלהם. ומאד יעצבן כי נראה שיש לגי ולאסתר את כל מה שאין לאחרים – קשרים, כסף ואיכות.

אבל בין השורות, בתשובות של גי יש כמה דברים שהם קריטיים בעיני לכל אמן שרוצה להצליח להגיע להופעות מול הרבה קהל.

ונתחיל מהתחלה – שניהם בעסק הרבה מאד זמן. וחשוב לשים לב פה לכל מילה – שניהם, כלומר גם גי וגם אסתר, ביחד ולחוד. בעסק, כלומר עובדים במוסיקה, לא רק יושבים בבית ומתאמנים. הרבה מאד, כלומר שניהם היו מעורבים בהרבה דברים. וזמן – מדובר פה על שנים.

וזו אולי הנקודה הכי חשובה – שנים. שנים על גבי שנים. גי מדבר על זה שהוא הכיר את אסתר בהרכב של idan k ואז גם כשגילי הצטרף לזבולון דאב. זה היה לפני כמעט עשר שנים, אם זכרוני אינו מטעה אותי. אני רק אכתוב את זה שוב. עשר שנים. אני זוכר שמועות על זה שהוא (בתור אפיקומן) ואסתר עובדים על אי.פי כבר מלפני שלוש, ארבע שנים. ואני זוכר את שמה של אסתר עולה בבלוג עונג שבת (בעיני הבלוג הכי טוב על מוסיקה בעברית, למעט קפה גיברלטר שכבר אי אפשר לקרוא לו רק בלוג) כבר בטח סביב 4 שנים. הרבה מאד זמן. בהקשר דומה, ההרכב הישראלי Acollective, שגם זוכה להצלחה "פתאומית" בארץ ובחו"ל, עובדים ביחד פלוס-מינוס מאז שהיו בתיכון לפני קצת יותר מעשר שנים. חלקם היו מנגנים ביחד כבר בחטיבת הביניים (גם איתי למען הגילוי הנאות). זה הרבה מאד זמן. שום הצלחה כזו היא לא פתאומית.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=s5aSGRzaLug]

בתשובה לשאלה השלישית של ברק, גי מזכיר את הרעיון שזו עבודה סיזיפית לטווח הארוך, שגם אם פרויקט אחד בה לא מצליח, העניין לא נגמר. הקשרים מחזיקים. וזו עוד נקודה חשובה מאד. אחד הרעיונות שעולים שוב ושוב כשמדברים על נטוורקינג, הוא המחשבה על "עוד פגישה". הכוונה היא לא לבנות קשר נקודתי שנגמר בפעולה קטנה במיידי – לא רק תן לי להופיע עכשיו, אני אתן לך כסף עכשיו. אלא להגיע למצב ששני הצדדים רוצים להיפגש עוד ועוד ולעבוד שוב ושוב ביחד, על פני זמן. זה אומר שלא בהכרח צריך לנצל קשר במיידי, אלא קודם כל לחשוב איך אפשר להעמיק אותו עוד- להגיע לעוד פגישה. ככה שבסופו של דבר העבודה ביחד והקשר האישי שנוצר הוא עמוק ומשמעותי לחיים. גי במשך שנים עבד כמפיק ואיש בוקינג, היו לו (ובטח עדיין יש לו) קשרים טובים עם אנשים חשובים בתחום הזה על פני שנים. כיום, הוא יכול לנצל את זה בשביל להגיע למצב טוב עם אסתר. אבל לא רק לאסתר – זה מצב טוב גם לאנשים שאיתם הוא עובד באירופה ובארה"ב, שעכשיו יש להם קשר טוב עם מנהל שמציע להם אמנית מעולה.

מעבר למילה של גי, שעכשיו על פני שנים של קשרים טובים יש לה ערך גדול, אסתר מוכיחה שהיא אמנית מעולה בעשייה. יש אי.פי, יש וידיואים טובים, הופעה לייב טובה, עבודה עם נגנים טובים ומפיקים טובים, יח"צ טוב. זו חבילה שלמה, שעם כולם יש לה קשר ממש עמוק ומשמעותי. וזה לקח הרבה זמן. לוקח זמן להבין איזה שירים עובדים טוב בהופעה. לוקח זמן לבנות אי פי טוב. לוקח זמן למצוא נגנים טובים. זמן "וטעויות".

מה זאת אומרת "טעויות" – נגיד במשך שנה אפשר לעבוד עם מתופף ואז להחליט שזה לא זה. זו "טעות". לא במובן שמשהו רע קרה, בינתיים הייתה התרחשות, חזרות הקלטות הופעות וכו', אבל נלמד מזה שצריך מישהו אחר. בעסקים ובאימוני כושר קוראים לזה "כשלון". נגיד והשקת אפליקציה ולא הגעת ליעד ההורדות בשנה הראשונה, עדיין הצלחת – האפליקציה שוחררה ואנשים הורידו אותה רק לא לפי היעדים הראשוניים, זה כשלון, אבל לומדים מזה – אולי השיווק לא עבד טוב? אולי צריך עיצוב אחד? מתקנים מה שצריך וממשיכים האלה. בכושר, אתה עובד עד לנקודה שהשריר נכשל, שאי אפשר להרים שוב את המשקולת עם צורה טובה, נותן לו להיבנות מחדש עם תזונה מתאימה וחוזר לעבוד שוב. זה אותו דבר. ועל פני זמן רב, ניתן לראות שיש כאן שיפור והתמדה ונצחון. כך גם אסתר, על פני זמן, הגיעה למצב שהיום אנשים רעבים לאלבום, רעבים לוידאו חדש, להופעה נוספת. 

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=NXy8ilkVnTQ]

חוץ מההתמדה בלהוציא מוסיקה לעולם – בין בהופעות, הקלטות או וידאו – חשוב לשים לב שבין השורות מוזכרת גם ההופעה לייב על פני זמן במישור הקשרים העסקיים. אסתר הייתה בארועי החשיפה ב-2012, והופיעה בפסטיבלי הג'אז בתל אביב ובאילת באותה שנה, או אולי שנה לפני – הטור הגדול שמתרחש עכשיו עם הלהקה השלמה (היו כמה קטנים עם להקות מקומיות) מתרחש שנתיים אחרי. כל כך הרבה אמנים מתאכזבים ונוטשים כשמשהו לא מסתדר במיידי, אבל צריך להבין שלפעמים הדברים האלה לוקחים הרבה זמן.

אולי כשאותו מנהל מארה"ב ראה אתכם לייב בארועי החשיפה בארץ, בדיוק נגמר מחזור בוקינג לשנה הבאה. הוא רוצה לעבוד אתכם, אבל הוא רוצה קודם לעשות כמה הופעות קטנות לראות איך הקהל מגיב ואיך זה לעבוד אתכם, אז לשנה שאחרי הוא קבע רק 4-5 הופעות. ונגיד והלך מעולה אז הוא מצליח לקבוע טור של 30 הופעות (שזה המון). את השלושים הופעות האלה, שכולם יראו כהצלחה פתאומית, תעשו כשלוש-ארבע שנים אחרי הפגישה הראשונית באותו ארוע. אם בזמן הזה תתאכזבו ולא תעשו כלום, לא תגיעו ל-30 הופעות האלה, כי אותו מנהל לא ירצה לקבוע את ה 4-5 הראשונות אפילו. וגם את זה גי מזכיר – תתחילו לעשות עניין. בין אם זה בארץ או אונליין. תמשיכו להוציא חומרים, תמשיכו להופיע. עוד וידאו, עוד הקלטה קטנה. כל הזמן לדחוף. וככל שתהיו יותר בתנועה, כך גם ההזדמנויות ימשיכו להיווצר.

במובן הזה, כיף לראות עד כמה מובנים מאליהם הדברים האלה נתפשים לגי – וידאו זה הכי חשוב בעיניו, קשר אישי עם אנשים במדיה חברתית ולא חברת ניהול. השימוש בטכנולוגיות החדשות האלה, ועד כמה שהן אישיות ו"דמוקרטיות" נראה כמשהו טבעי כבר. במקביל לעבודה בארץ עובדים גם על חו"ל, כי האינטרנט נותן לנו לעשות את זה בלי חברות תקליטים, בלי הפצה גדולה לאלבום. הוידאו יכול להיות מעולה ולהגיע לאלפי, עשרות ואף מאות אלפי (שלא לדבר על מיליונים) אנשים בלי שצריך מיליון דולר תקציב יח"צ לשיר. אסתר עשתה את זה "מהתחלה", מרגע שגובש הרעיון, היה אי.פי לשחרר, היו וידאוים טובים ובאזז באינטרנט, לצד איכות והצלחה ב"מציאות" – הופעות טובות ברגע האמת. יש כאן פתח לעבודה ללא המבנה המסורתי (זה שנוטה להיות לטובת חברות תקליטים וחברות ניהול גדולות ולרעת המוסיקאי) ודרך להגיע ישירות לאנשים וליצור איתם קשר אישי, גם במיידיות וגם לאורך זמן. וממש כיף לראות את ההבנה של אסתר וגי של המגרש הזה.

בעיני, ואם קראתם עד לכאן אז הבנתם את זה, יש המון מה ללמוד מגי ואסתר – עוד לפני שהתחלנו לדבר על פשוט כמה שהמוסיקה שלה מעולה, מגוונת וכיפית להאזנה וריקוד. אבל אם יש לקח אחד שאני שמח ללמוד מהם זה מה שבאנגלית קוראים לו –perseverance. שזה יותר מרק התמדה, זו עמידה ועשייה למול קשיים בהתמדה. זה אולי הדבר הראשון שצריך אחרי אמנות אישית ועמוקה, בשביל לשרוד בעולם המוסיקה. אבל בהמון מובנים זה גם הכי פשוט – אם אתם יוצרים אמנות אישית ועמוקה, לא תרצו להמשיך לעמוד ולעשות? לשחרר עוד אי.פי.? עוד וידאו? להמשיך להופיע? להגיע לעוד אנשים?.

ואולי במקום העצבים שאני בטוח שישנם והם ישנם גם אצלי, אבל אולי בכלל צריך לשמוח שיש אנשים שמצליחים בתעשייה הזו? לשמוח וללמוד. ובתכלס, כל הכבוד לאסתר וגי על ההצלחה. היא לא פתאומית בכלל ואני מאחל להם, ולנו, עוד ועוד.

מתי עוד מוסיקה כבר? אני רוצה להזמין מראש.