אני רוצה לספר לכם על שיחה שהיתה לי הבוקר, שכל כך עצבנה אותי, שהרגשתי שאני מוכרח לכתוב לכם עליה.
אחד מחבריי הטובים, מנהל פסטיבל חשוב באירופה, הגיע אתמול לביקור בארץ. נפגשנו בשער שכם והלכנו לשתות קפה במקום האהוב על שנינו בעיר העתיקה (רחוב השלשלת בכניסה להר הבית. מכירים? הנה תמונה) ודיברנו. הוא סיפר לי על הפסטיבל שלו ועל הישראלים שהזמין והופיעו אצלו.
"אתה יודע" הוא אמר "אצלנו יש אוירה של משפחה וכל המוסיקאים שמגיעים נכנסים למשפחה הזו. ככה קרה לכל המוסיקאים הישראלים שהגיעו אלינו."
"חוץ מאחד. לפני הפסטיבל הוא היה שולח אלי מיילים ומבקש להשתתף. כשסוף סוף הזמנתי אותו, הוא הגיע יום לפני ההופעה, נתן הופעה (מצוינת) ונעלם באותו הערב. הוא לא טרח להשאר אחרי ההופעה שלו ולהגיע להופעות אחרות, לבלות איתנו אחרי שעות הפסטיבל."
"אחרי הפסטיבל כולם שלחו אלי מכתבי תודה וסיפרו כמה שנהנו. הוא לא שלח. בטח היה עסוק"
עד כאן דברי הקולגה. מעכשיו זה אני
- יש לכם ספק שאותו מוסיקאי מוכשר כבר לא יוזמן לפסטיבל הזה בעתיד?
- יש לכם ספק שכעת קולגות של מנהל הפסטיבל הזה כבר יודעים ממי צריך להזהר?
- יש לכם ספק שהמוסיקאי הזה החמיץ הזדמנויות להכיר מוסיקאים אחרים – ושהם יכירו אותו – ושאולי מתישהו בעתיד היו מציעים לו איזה גיג או הופעה או פרוייקט משותפים?
ברור לכם, אני מקווה, שבמקום להשתמש בהופעה אליה הוזמן לפסטיבל הבינלאומי החשוב לקידום הקריירה שלו, אותו מוסיקאי במו ידיו הסיג את הקריירה שלו עשרה צעדים אחורה??
ולכן אני רוצה שתזכרו ותשננו לעצמכם את שני המשפטים הבאים:
-
אתם חייבים להקדיש מזמנם לנטוורקינג – לבנות קשרים חדשים ולשמר ולפתח קשרים קיימים.
-
אתם צריכים להסתכל על כל הופעה שלכם גם כפלטפורמה שיווקית לקידום ההופעות הבאות והקריירה שלכם.
בסופו של דבר,יחס חם עוזר מאוד,אם היה מתנצל ואומר שהוא רוצה להישאר אבל חייב להגיע לגיג הבא,היה יוצר רושם חיובי
אכן. מסכים.
ברק הי
קראתי את הפוסט שלך ואני מסכים איתך בכל מילה.
אני אפילו אוסיף ואומר שלדעתי זו חוצפה וחוסר פרגון מצד האומן, המצפה שיבואו להופעה שלו ויקשיבו לו ולאמנות שלו, אך לא רואה את הצורך לכבד אחרים באותה הצורה.
זה מאד מאפיין את העולם של היום. כולם דורשים כבוד, אך רובם לא יודעים לתת כבוד ולא מבינים את משמעות המילה כבוד.
לדעתי התפקיד של אמנות היא לקרב ולקשר בין אנשים. אם האמנות שלך רק מרחיקה בין אנשים, נכשלת גם כאומן ולכן בסופו של דבר זה לא משנה אם נתת הופעה "מצויינת" כי אם אנשים יצאו בתחושה לא טובה מההופעה שלך, היא לא הייתה "מצויינת" לפי ההגדרה של מצויינות.
כל האנשים שמצדיקים אותו שוכחים שלהיות מצויין לא מספיק לנגן טוב ולשלהב את הקהל. צריך גם להתחבר אליו.
בגלל זה קוראים לזה "תעשיית הבידור" כי אין מה לעשות, בתור מוסיקאי, אתה אמור לנגן עבור מישהו אחר.
תודה רבה על עבודת הקודש שאתה עושה
נדב
הי נדב, תודה על התגובה המושקעת והעניינית לפוסט. ותודה כמובן על הפרגון. מעריך את זה מאוד.
אני חושב שבמודע או שלא במודע עלית על נקודה מרכזית בתעשייה הזו – מי הלקוח שלך.
אם הלקוח שלך הוא הקהל – הרי אותו מוסיקאי עשה עבודה מצוינת והקהל אהב.
אם הלקוח שלך הוא מנהל הפסטיבל, מזמין ההופעה – אז כאמור – פחות.
אני חושב שבראייה מפוקחת – לאומן יש תמיד את שני הקהלים הללו שעליו לרצות. לא מספיק לרצות רק את הקהל. לפעמים זו יכולה להיות משימה בלתי אפשרית עבור מוסיקאי לרצות את שני הלקוחות, אבל זו בעצם הציפיה במקרים רבים.
שלום לכולם חייב לספר משהו מנסיון אישי , הבלוג הזה היה מאוד משקף עבורי ובקיץ שעבר יצאתי להופעה בפסטיבל בקרים זה חצי האי שעליו רבים כרגע ממשלות רוסיה ואוקראינה ולקחתי על עצמי לא להיות ״פוץ״ ולהתנהג בחברות עם מארגני הפסטיבל לכתוב הקדשה ולתת להם דיסק להודות להם על המאמץוהארגון מעל הבמה כפי שאני מודה לנגנים שמלווים אותי או לסאונדמן . חברה מסתבר שברק צודק! בערך שבועיים אחרי שחזרתי כבר צילצלו המארגנים לגבי עוד אירוע שלא תוכנן יבוא אמנים מחו״ל עבורו אבל אותי הם פתאום הרגישו שהם פשוט חייבים להביא . וואלה שווה להיות בן אדם לפני ואחרי הכל לא רק משיקולים אינטרסנטיים אלא שווה לזכור כי הפקות מוזיקאליות בתחומי הג׳ז – עולם וכדומה לא תמיד מתגמלות בכיס ולכן כדאי שיהיה טיפה יותר תגמול בלב . זה נכון גם לסוכן שעושה לכם בוקינג ולחברה שמפיצה את הדיסקים שלכם יחסי אנוש נותנים הרבה כח לכל העוסקים במלאכה
אחלה תגובה, אמיר! ברשותך, אפיץ אותה בדף הפייסבוק של הבלוג.
טוב. מי אני שאגיב על הפוסט הזה, ובעצם למה לא.
תמיד הכאיב לי כמה שאמנים טובים יכולים להיות אנטי-סוציאלים בחייהם האמיתיים כשהם לא מסתתרים מאוחרי כלי או חומרים אותם בשלו במשך שנים. ואכן הזכרת את העובדה שאם הוא היה סטאר הוא היה יכול להרשות את עצמו, ככה שאתה בעמם מעודד את התופעה של התנתקות חברתית מאנשים מוכשרים יותר באיזשהו מקום, אבל בסופו של דבר, הבחור הזה יהיה אשר יהיה, לדריך נתן הופעה טובה, כנראה לא מספיק טובה להפוך לסטאר, אתה עצמך לא יודע מדוע עזב מבלי לספק את כל הספוקים שהיו גורמים לך לתחושה טובה יותר(ובצדק) להזמין אותו שוב, אבל בעצם זה יהיה מוזר גם לא להזמין אותו שוב בגלל אותן סיבות, אם יש לו מה להגיד במוסיקה, לא צריך לעשות לו בוחן על המקום כשהוא מגיע, תן לו לנגן ואת כבודו לאשיותו הסבוה והלא מתחנחנת, תן לו להיות מקצועי ואולי תנסה במקום להפגע פשוט להבין שזה לא מכווון אליך אישית אולי ושזה מה שהבנאדם רוצה לתת כרגע לעולם. בקיצור. אני נגד מה שאתה אומר ואני בעד שאנשים יתחברו אם הם רוצים בחיבור, ומי שלא לא צריך להעניש אותו..
תודה על התגובה יהונתן,
מוזר שאתה חושב שזה שלא יזמינו את אותו מוסיקאי זה "עונש". זה לא. פשוט יזמינו מוסיקאים אחרים עם יחסי אנוש טובים יותר – כי כולנו בני אדם וכולנו מעדיפים להיות בחברת אנשים מתקשרים.
אני חושב שאין אינטרקציה בעולם הזה בלי יחסי אנוש. אני לא אחזור לרואה חשבון אם ייתן לי הרגשה שהזמן שלו חשוב ממני, ולא משנה כמה מקצועי הוא. אני לא אזמין שוב אינסטלטור לבית שלי אם ייתן לי תחושה לא נעימה, ולא משנה כמה טוב הוא פותח סתימות.
יחסי אנוש חשובים בעולמנו לא פחות מ"המקצוע". אני לא חושב שמוסיקאי שונה.
הי ברק ,
אני חושב שהעלית כאן סוגיה משמעותית שאולי לא קשורה ישירות לנגינה עצמה אבל חשובה מיד לאחר מכן.
מדובר כאן על יחסי אנוש, על לקרוא את השטח ולהתנהג בהתאם.
יכול להיות שיש מנהלי פסטיבלים שלא היה מפריע להם מקרה כזה אבל לי נראה שהדגש הוא על איך ליצור קשרים משמעותיים לאורך זמן. הרושם שהסיפור השאיר אצלי הוא כמו סטוץ של לילה אחד. זה יכול להיות סקס נפלא אבל מיד עם צאת השמש זה נעלם. האם זה מה שהייתי רוצה במידה והייתי מופיע איפשהו? לא! הייתי רוצה להשאיר רושם טוב מכל היבט וליצור קשרים שיקדמו את הקריירה/עסק/תמלאו לבד.
אני מסכים עם ברק שחשוב להעלות סוגיות כאלו על הדף כי זה יכול תרום לקידומם של אומנים שעדיין בשלב מוקדם (בלי קשר לגיל) שבו הם חושבים שרק המוסיקה/אומנותם חשובה. זה כבר שנים לא ככה ובעצם כמעט כל אחד צריך לחשוב כמו אמרגן, מפיק וכו.
אז תודה ונדבר אחרי פסטיבל אילת
פוסט מעניין ומאד רלונטי.
בין אם זה הוגן או לא, העובדה היא שהיכולת של אמן להיות ב'האנג' היא אלמנט קריטי בהיותו אמן. זה נכון לא רק לגבי הרושם שהוא משאיר אצל בעלי המועדון או אנשי התעיישה אלא אצל הקהל ושאר המוסוקאים.
זה תקף לגבי הסצנות המובילות בעולם ובעיקר בניו יורק. כאשר להקה או אמן יחיד מגיעים לגיג שניה לפניה ובורחים שניה אחרי זה משאיר טעם רע אצל המוסיקאים, הקהל ובעלי המועדון. במיוחד בגלל העובדה שמוסיקה היא כלי שמקרב בין אנשים ויוצרת דיאלוג. כאשר אמן משתמש רק בכשרון שלו ליצור מוסיקה טובה זה לפעמים לא מספיק בשביל להגיע לליבם של אנשים עד המקסימום. תעשיית המוסיקה מושתתת על יחסים. לא יחסי ציבור, אלא יחסים אישיים. לכן כאשר האמן מבודד את עצמו ומצפה שרק המוסיקה ה"טהורה" היא זו שתגלגל בשבילו את הקריירה קדימה הוא שוכח שזה לא מספיק, ולפעמים גם מקלקל.
בקשר לרושם ראשוני לדעתי זה סוג של כישרון נפרד שלא לכולנו יש אותו. זה משהו שצריך לזכור ולחשוב עליו מהשניה שאתה יוצא מהבית לכיוון הגיג עד השניה שאתה שוב לבד.
תודה על הפרגון דן וכמובן על התגובה המפורטת. אין לי אלא להסכים לכל מה שכתבת
שי, הפוסט הזה לא בא לשפוט – לא את המוסיקאי ולא את מנהל הפסטיבל. הוא שם דברים על השולחן. את המציאות. ומבקש מהמוסיקאים להתמודד איתה.
אז אפשר לטעון שהיחס של אותו מנהל הוא לא הוגן או לא ראוי. שאלות של ערכים פחות מעניינות אותי בבלוג שנושאו עסקים ושיווק.
ולא – ההנחה שלך כאילו העסקה בין מוסיקאים לאנשי תעשייה היא "אני אשלם כסף אתה תתן לי הופעה מצוינת" היא הנחה שגויה לחלוטין. יש מאות מוסיקאים איכותיים שמנהל פסטיבל צריך לבחור ביניהם מי יופיע בפסטיבל שלו, ויש סיכוי סביר שמנהל פסטיבל לא יבחר להבא דווקא את זה שהיתה לו התנסות אישית לא נעימה איתו.
במילים אחרות: מוסיקאי הרוצה להתנהג ב"לקות בכישורים החברתיים" כהגדרתך צריך לחכות עד שיהיה סופר-סטאר ואז יוכל לעשות זאת. אחרת, אל לו להתפלא כי כמות ההזמנות שלו אינה תואמת את כישוריו המוסיקליים.
וכן – כמו שלמוסיקאים יש קליקה ואתם מדברים ביניהם על איזה מקום עושק את המוסיקאים וכו' – גם אנשי תעשיית המוסיקה מדברים ביניהם מחליפים דעות, סיפורים ורשמים מהכל – כולל מהמוסיקאים שניגנו אצלם.
ברק, לפי סיפור המעשה, המוסיקאי לא התייחס בזילזול, אלא לא תאם את ציפיות מנהל הפסטיבל מבחינת ההתנהלות האישית שלו. מבחינה מקצועית המוסיקאי עשה את המוטל עליו: נתן הופעה מצויינת. מדוע עליו להשאר ולבלות איתם אחר-כך? האם עורך הפסטיבל מנהל מועדון חברים פרטי או שמע שאיפתו היא מקצועית גרידא?.. ונניח שכך: האם נראה לך נכון שבגלל לקות בכישוריו החברתיים יסמנו x על המוסיקאי? הדבר היחיד עימו אני מסכים הוא שעל הנגן היה להיות מנומס. מכתב תודה כנה למנהל הפסטיבל בהחלט היה במקום. אולי עדיין לא מאוחר לגשר ולתקן 🙂
טוב ,ראשית תודה ענקית על הבלוג ששופך אור על הנושא,שנית הייתי חייב להגיד משהו:נכון שההתנהלות של אותו מוסיקאי לא הייתה לעניין, אבל יש לי הרגשה שאתם קצת מחמירים איתו ,נראה לי קצת יותר מידי לשרוף בחור מוכשר על כזה דבר ,נכון שעל טעויות משלמים במיוחד בעולמנו הנוכחי ואין זמן ,אבל יכול להיות שיש נסיבות מקלות שאין אתם יודעים עליהם,אולי לא היה לו כסף להשאר ,אולי היה חיב לחזור דחוף ,וגם אם לא ,לפעמים צריך לתת הזדמנות שניה (לדעתי),לא כולם יודעים להתנהל במצבים כאלה ,"לא נעים",ו"לא רוצה להידחף"וכל מיני מעצורים ומחסומים ,אני בטוח שבסופו של יום אותו בחור כן היה רוצה להיות חלק ולהרגיש את המשפחתיות ,אבל אולי הוא לא יודע איך ,ואולי הוא רק צריך קצת הכוונה ועצה טובה (כמו כולנו לפעמים)ואז דברים יראו אחרת..
תודה
רן
הי רן. תודה על התגובה והפרגון. חשוב לי לדעת שקוראים את מה שאני כותב עבורכם ושאני עוזר.
לגופה של תגובתך: נניח שמתקלקל לך המזגן בבית ואתה מזמין טכנאי. הוא מגיע באיחור, מתייחס אליך בזלזול אבל גם מתקן את המזגן. האם תזמין אותו שוב כי הוא תיקן את המזגן או תנסה לבחור טכנאי אחר מבין מאות האופציות העומדות לרשותך כי אין סיבה שתקבל יחס שכזה? אני מניח שתנהג כמוני ופשוט לא תזמין את אותו טכנאי בפעם הבאה. ואתה לא תבדוק עם הטכנאי שאתה לא מכיר מה הסיבה ליחס הזה שלו – אולי יש לו צרות בבית או שהבוס מציק לו. נכון? ולמה? כי עבור כולנו רושם ראשוני הוא קריטי. במיוחד בעולם בו יש המון אולטרנטיבות אחרות של מי שנותנים שירותים דומים. אין כאן "הוגן" או "לא הוגן" – זו המציאות. ואם נחזור למוסיקאים: כן, יכול להיות יום רע למוסיקאי כמו לכל בן אדם, או יכולה להיות סיבה טובה ליחס שנראה מזלזל, אבל אם אתה עדיין לא סופרסטאר כמו קית' ג'ארט או אם איש התעשיה לא מכיר אותך קודם ויודע שמדובר באירוע חריג – הרושם הראשוני הוא שיישאר. ומאחר ואתם פועלים בעולם סופר תחרותי עם המון מוסיקאים איכותיים, יש סיכוי סביר שאיש התעשייה שנכווה פעם אחת יעדיף למצוא אלטרנטיבות. ואם זה קורה – ונאלצתם להותיר רושם ראשוני רע – נסו לפחות למזער את הנזק. במקרה שסיפרתי לך – המוסיקאי אפילו לא שלח מייל תודה, שלא לדבר על סוג של התנצלות – כך שהרושם הראשוני הרע נותר בעינו.